סיפור חיי ציונה קוממי

סבתא ציונה נולדה ב-8.9.45 לסופה של שנת 1945 עיר מולדתה היא סדה אשר בתימן. (עיר זו הייתה עשירה בקפה ושם הם

היו מייצרים להם את הקפה.)
אימא-ציפורה בתימנית /בערבית זה "תראנג'ה " שזה אומר "אתרוג"
אבא-שלמה בערבית זה "סלימן" שזה אומר "שלמה" סבא שלמה היה רב ושוחט, כך הוא היה מתפרנס בארץ. בתימן הוא עסק בצורפות והיה גם רב מקומי. סבתא ציפורה הייתה עקרת בית וגידלה 12 ילדים. המשפחה של סבתא שלי הייתה משפחה ברוכת ילדים, היו לה 12 ילדים ושמותיהם: מרים, שרה, צביה, שמעון, יוחאי, שושנה, ציונה (סבתא שלי), יוסי, ליאת, הדסה ונחמיה. מערכת היחסים עם השכנים הגויים (ערבים) בתימן, הייתה מאוד ידידותית, כשעזבו את ימן לעלות ארצה נפרדו השכנים מהם בחיבוקים ודמעות. סבתא ומשפחתה עלו לארץ בתחילת שנת 1949. שמה של העלייה מתימן בשנה זו נקראה "מרבד הקסמים", עלייה זו נקראה כך מפני שעצם העלייה לארץ הייתה בענייהם כנס קסום, לכן נקראה עליה זו "מרבד הקסמים" היו שנטשו את כל רכושם רק כדי להגיע ארצה. עלייתם לרץ הייתה בבחינת גאולה מגלות של 2000 שנה לחירות בארץ הקודש.

בתימן החגים והמצוות התנהלו ע"פ התנ"ך ופעלו לפי ההלכה, לכן כשעלו לארץ, הם התאכזבו מאוד כי ראו אנשים שחיללו שבת והם חשבו שיראו בארץ הקודש רק אנשים שומרי מצוות. תימן הייתה מנותקת מכלל המדינות בעולם ולכן לא היה להם כל מידע על האמונה החילונית בארץ הקודש. מאחר ובתימן קיימו את המצוות על פי התנ"ך וההלכה, לא חגגו ימי הולדת וזאת משום שמנהג זה היה נחשב כמנהג לא יהודי. לכן סבתי לא חגגה בת מצווה כפי שאנו חוגגים היום. הדברים מפי סבתי: "שנולדתי התבשרו על מתן אשרות יציאה מתימן, ולכן קראו לי ציונה . בשנות החמישים, כשהגענו לארץ, היו עוד חלקים של מטוסים וכלי המלחמה נטושים ברחובות. גרנו באוהלים ברמת השרון, כשירדו שלגים מוטטו את האוהלים שלנו והיינו צריכים להטות אותם מחדש. כמובן שלא היו מקורות פרנסה וסבא שלומו למרות המעמד הגבוה שהיה לו בתימן יצא לעבודה בפרדסים ובשדות. את המצרכים רכשו מחדר אוכל גדול ומרכזי, בעזרת תלושים שקיבלו, כל אחד בישל את התבשילים שלו בביתו. "

סבי וסבתי הכירו בפגישה משפחתית. הפגישה הייתה באירוע חגיגי,סבי וסבתי הכירו אחד את השני בגיל 14. בפגישה הראשונה של סבי וסבתא הם שטו בסירת משוטים בפארק ,ברמת גן. סבתא למדה ברמת השרון את היסודי עד כיתה ח' . משם למדה בתיכון בבני ברק, ואחר כך למדה בסמינר למורים בבית הקרן שבירושלים.

סבתא שלי הייתה מורה 22 שנים... סבתי פרשה פרישה מוקדמת בשנת 1988 והתחילה ללמד בגיל 20 בשנת 1965. ב-1965 סבתי התחילה לעבוד בכפר יעבץ, עבדה שם כמורה מחנכת .
סבא עלה לארץ במסגרת עלייה לנוער.כשעלה היה בן 5-6 והיה בגן ילדים במסגרת של ילדים יתומים ומשם הוא הלך ללמוד בכפר הנוער, כפר חסידים ליד חיפה. שם למד עד התיכון ולאחר זאת שירת בגולני. סבא שלי עבד בבזק 35 שנים. שסבא סיים את הצבא וסבתא סיימה את הלימודים הם התחתנו. אחרי החתונה גרו בכפר סבא ושם נולדו 3 הילדים שלהם. כל הילדים נולדו בבלינסון. בין כל ילד יש הפרש של 4 שנים .

הם גרו בכפר סבא 21 שנים,בוויצמן ולאחר מכן עברו לכרמל. משם עברו לכוכב יאיר בשנת 1987 וליוו את זמן שלבי הבניה של כוכב יאיר. בכוכב יאיר גרו ברחוב בירנית 11. כעבור מספר שנים כשכל הילדים התחתנו עברו לצור יגאל לגור ברחוב יערה להיות בקרבת המשפחה. אחרי שנה עברו לבית שגם הוא בצור יגאל ברחוב גלגל 28,בית זה הרבה יותר מרובח מהבית הקודם , עד היום הם גרים בבית זה.
בחודש מאי בשנת 1988, סבתא עברה ניתוח לב מסובך שאילץ אותה להתנתח ולהגיע ליוהנסבורג בדרום אפריקה. שם נמצא באותה תקופה המנתח הטוב ביותר בעולם, שמו דוקטור קינסלי. בית החולים נקרא "סיינ-שיין". הקהילה היהודית שם קיבלה אותנו בחום ותמכה במשך כל תקופת הניתוח.

סבתא מספרת:
"יום לפני הניתוח כאשר נחתנו היה מאוד מלחיץ וחכינו שזה כבר יגמר. המנתח היה איש מאוד נעים וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות, הוא עודד אותי מאוד במיוחד ברגעי משבר. לאחר יום הנחיתה עברתי מספר בדיקות , ויום לאחר מכן עברתי את הניתוח.

משך הניתוח היה כ-6 שעות, ומידי פעם המנתח יצא לעודד את המשפחה שחיכתה מחוץ לחדר הניתוח. לאחר הניתוח היה מאוד קשה, היו כאבים למשך 10 ימים לאחר הניתוח.
המשפחה הייתה מאוד נרגשת לראותי לאחר הניתוח, יום אחרי הניתוח התעוררתי והדבר הראשון שעשיתי הוא חייכתי על מנת לעודד את הסובבים אותי.
לאחר 15 יום בערך שוחררתי מהבית חולים לדירה בקהילה היהודית. המלווים במסע המפרך הזה רגשית ופיזית היו: סבא שלום, ליאור (בנה, אבא שלי), דודה צביה ודוד רמי."